תקנות השוק
מאת הרב שלמה לוי טוען רבני ומגשר – מבוסס על חלק ממאמר שכתב בתחומין (תשע"ט)
מעשי ידי אישה לבעלה זוהי תקנה נפוצה וידועה - השאלה העולה האם משא ומתן של האשה מחייב את בעלה?
נושאי המאמר:
1. מעשה ידי האשה שייכים לבעלה
2. תקנת השוק ביחס למעשיה של אשה בנכסי בעלה, בהלכה
3. הגדרת האשה כנושאת ונותנת בתוך ביתה
4. תקנת השוק בזמנינו, בהלכה
5. האם תקנת השוק חלה גם על צדקה שהאשה כבר נתנה
6. ביטול מעשיה של האישה על ידי מחאת הבעל
מעשה ידי האשה שייכים לבעלה
"מה שקנתה אשה קנה בעלה" (גיטין עז,א), ותיקנו חכמים שמעשי ידי אשה לבעלה. חז"ל תיקנו מעשי ידיה של האשה לבעלה, תחת מזונותיה (כתובות מז,ב), (אמנם יכולה האשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, כלומר שהיא מעוניינת לפרנס את עצמה, כתובות קז,ב). אם האשה מרוויחה מעבר לשיעור הנקוב, מה שקרוי בלשון חז"ל "העדפה", הרווחים שייכים גם הם לבעל, כתמורה ל'מעה' כסף שהאשה מקבלת מבעלה כל שבוע לצרכיה הקטנים. העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין (בבא-קמא פ"ח,מ"ד). עפי"ז הבעל יכול להתכחש ולבטל את הוצאותיה של אשתו שאינם לרוחו. להלן נראה שתקנת השוק שתיקן הראב"ן, נועדו לתת מענה לבעיה זו.
תקנת השוק ביחס למעשיה של אשה בנכסי בעלה, בהלכה
עקב שינויים בימי הביניים במעמדה של האשה מיושבת בית, לאשה חשובה התופסת מקום לכשלעצמה בחיים החברתיים והכלכליים, כשבהיבט ההלכתי - לנשים אין נכסים משל עצמם, והבעל אינו נושא באחריות להוצאותיהם, כמבואר בבא קמא (פז,א) "העבד והאשה פגיעתן רעה". מחדש הראב"ן (ספר אבן העזר ח"א סי' קטו): "כל הנשים בזמן הזה אפיטרופסות הן בנכסי בעליהן...לפיכך כל משאה ומתנתה שליחות דידיה הוא, וכי אכלה והוציאה הפיקדון דבעל עבדה וחייבת [אולי צ"ל חייב]...וכל הגאונים שהיו לפני לא נתנו חילוק בין נושאות ונותנות בנכסים עם בעלה לשאינן נושאות ונותנות, אלא כולם פוטרות את הבעל מתשלומין בעודה תחתיו". ובבבא-קמא (פז,א) כתב: "אבל בזמן הזה שכל הנשים אפוטרופסות...חייבין לשלם משום תקנת השוק, שישאו ויתנו עם הנשים, שאם לא כן לא ישאו ויתנו עמהן". בהמשך יבואר שהפוסקים נחלקו בדבריו ובפרשנותם. באופן כללי, אם תחול תקנת השוק על מעשי האשה, הבעל אינו יכול לבטלם, בתנאי שהעסקה נעשתה בתום לב. לעומת זאת, אם לא תחול תקנת השוק על מעשי האשה, ונראה אותה רק כאפוטרופוס ושליח, בעלה יוכל לבטל את מעשיה שאינם עונים על צרכיו.
הגדרת האשה כנושאת ונותנת בתוך ביתה
בימינו כל הנשים נחשבות כנושאות ונותנות בביתם (ראב"ן ח"א סי' קטו; ראבי"ה בספר אביאסף; מרדכי בשם המהר"ם בבא בתרא פ"ג סוף רמז תקמו; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקנז; רמ"א חו"מ סב,א). אולם, המשמעות לכך משתנה בהתאם לזמן ולמקום, כך כותב הסמ"ע (חו"מ סב,ו) "דהאי נו"נ אינו ר"ל דוקא שתתעסק בפרקמטיא, אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה", לכן רק מכך שעל אשה הנו"נ בביתה חלה תקנת השוק, לא ניתן להסיק מעבר לדעה המצמצמת, כמובא להלן בדעת המהרי"ק והרמ"א.
דעות הראשונים והאחרונים בסוגיא
הפוסקים שאומרים שמכרן ומקחן של נשים מתקיימים, והבעל אינו יכול לבטלם משום תקנת השוק הם: הראב"ן לעיל; הראבי"ה: בספרו אביאסף (מובא בשו"ת מהר"ם סי' נז, דפוס לבוב) שכתב: "וזקני פסק בזה"ז כיון שרגילות הנשים לשא ולתן הרי הן כאלו מינם בעליהם להיות שלוחין ואם יש עדים חייב הבעל לשלם מפני תקנת השוק"; שו"ת פסקי אור-זרוע (בבא-קמא סי' שנא-שנג) והגהות-אושרי (בבא-קמא ח,י); הגהות-מיימוניות (חובל ומזיק ד,ג); מרדכי (בבא קמא פ"ח רמז פח); ריב"ם, עפ"י עדות המהרש"ל (יש"ש בבא קמא ח,כט)
בשו"ת הרא"ש (יג,יא) מובא:
וששאלת אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד ובעל הבית מוחה בידה. נחלקו רבותינו בדבר זה, יש גדולים שאומרים שמכרן ומקחן קיים, וכן משאן ומתנן משום תקנת השוק. ורבינו מאיר (המהר"ם) ז"ל לא היה פוסק כך (המהר"ם סי' כו, דפוס ברלין כותב: "ואין חילוק בין אשה נושאת ונותנת בתוך הבית לשאינה נושאת ונותנת, דהנושאת לא הויא אלא כשאר אפוטרופא דעלמא ומקחה מקח וממכרה ממכר, אבל אין מתנתה מתנה אלא בדבר מועט כדאיתא בהגוזל בתרא"). ועל צדקה שנדרה נראה לי שאע"פ שמקבלין מן הנשים דבר מועט, הני מילי מסתמא דאמרינן מסתמא הבעל אינו מקפיד על דברים המועטין הללו, אבל היכא שהבעל מוחה בהדיא פשיטא לן שאין לה ליתן מאומה בלא רשותו, והמקבל ממנה הרי זה גזל אף אם הניחה לישא וליתן אינה אלא כמו אפוטרופוס בעלמא ויכול לסלקה בכל עת שירצה ואם השכירה מלמד אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה לאלתר אין בדבריה ומעשיה כלום.
תקנות השוק דווקא בדבר מועט
לדעת המהרי"ק (שורש קצב), הראב"ן סובר שתקנת השוק חלה רק על דבר מועט, כדרך הנשים עכשיו, "דאם לא כן לא תוכל לקנות בשר וירק ותבלינים וחטים ושעורים צורכי בית מן השוק", ואף אם נאמר שלדעת הראב"ן תקנת השוק חלה על כל סכום, הרי המהר"ם חולק והלכה כמותו, שנראה שכן דעת הרמ"א (חו"מ צו,ו; אה"ע פו,ב). והש"ך (חו"מ צו,ט) סובר כדעת המהרש"ל המגביל את היקף תקנת השוק לפעולות שהאשה רגילה לעשות במסגרת תפקידיה בניהול משק הבית וניהול העסקים, לפי העניין ומנהג המקום. הש"ך חולק על הרא"ש וסובר שגם המהר"ם מסכים לתקנת השוק של הראב"ן, אלא שהבעל יכול למחות כשישמע, בטענה ש"לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". באורים ותומים שם ביאר שדברי הש"ך מתייחסים רק ללקוח שידע שאין לבעל צורך בכך. אם הבעל יוכל לבטל כל מעשה של האשה שאין בו צורך, אין כאן תקנת שוק.
תקנת השוק בזמנינו
עד המאה ה-19, כבר חלו שינויים במנהג. כך מובא בשו"ת שואל ומשיב (מהד"ת ח"ב, סי' יח), שבימינו גם הרמ"א יודה, שבזמנים שהסוחרים נעדרים מביתם, מכיוון שדרך הנשים לשאת ולתת וללוות כספים במקומם, הבעל אחראי לחובות אשתו. כך בערוך-השלחן (חו"מ צו,ח): וכן המנהג לגבות מהבעל כל מה שלוה (שלותה) אשתו, ואפילו אינה נו"נ, אם רק לותה על הוצאת ביתה - משלם. ואם היא נו"נ אם לקחה סחורה בהקפה או לותה מעות - חייב הבעל לשלם בלי פקפוק. החוק במדינת ישראל, רואה את בני הזוג כישויות כלכליות עצמאיות כלפי צד ג, ושמא יש לדון שהדבר משנה את מעמדה האמור לעיל. עם זאת, בנסיבות מסוימות בית המשפט עשוי להכיר באשה כשליחה של בעלה, על בסיס עקיף של חוק השליחות, ובהסתמכות על המשפט העברי.
.
האם תקנת השוק חלה גם על צדקה שהאשה כבר נתנה
המהרש"ל (יש"ש בבא-קמא י,נט), מחלק בין משא ומתן עליו חלה תקנת השוק, כאמור לעיל, לבין צדקה שצריכה רשות בעלה. כך מבואר באורים-ותומים (חו"מ סי' צו סעי' ו) על-פי דברי הש"ך לעיל, שעל צדקה לא חלה תקנת השוק, שהרי לא מדובר במקח וממכר לצורכי הבעל, שנדרש תקנה כדי שאנשים לא יחששו למכור ולקנות מנשים, אלא בצדקה שהמקבל יודע שאין לבעל צורך בו (שהאשה תעסוק בכך בעבורו). וכך שו"ת יהודה-יעלה (אה"ע סי' מג) דייק מדברי הרא"ש לעיל, שבצדקה לדעת כולם לא חלה תקנת השוק, ואם מיחה הבעל, אין בדבריה ובמעשיה כלום, אפילו אם האשה כבר העבירה את הכסף לגזבר. בדיוק כמו שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. לעומת זאת, יד-אברהם (יו"ד רמח,ד) כתב, "ביש"ש בב"ק (ח,כט) בשם ראב"ן כתב דהאידנא מקבלין [צדקה] מן הנשים אפילו דבר מרובה משום דרגילות לישא וליתן וכאילו מנו אותן בעליהן שלוחין". אמנם יש לציין שהמהרש"ל (שם י,נט) מגביל את דברי הראב"ן, "לאשת חייל ומחייה את בעלה".
תקנת השוק ולא קלקלת השוק
יתרה מכך, מובא בשו"ת מהר"מ אלשיך (סי יט): ליכא לפלוגי ולמימר שלא עשו תקנת השוק רק בענין העסק שנשאת ונותנת ביחוד אך לא בשאר דברים, דהא צדקה ושכירות מלמד דעלה מייתי הרא"ש ענין תקנת השוק לאו מהמשא ומתן המיוחד לה הן. ועוד שלא נתנו דבריהם לשעורים ושיצטרך כל קונה דבר מהנושא ונותן להביא ראיה על מקחו שמהעסק המיוחד לנושא ונותן הוא, ואין זה אלא קלקלת השוק ולא תקנה, שיצטרך להיות רועה רוח תמיד לטרוח ולחפש אחר ראיות, ונמצא קונה ריבות בדמיו. גם הרב יוסף ארגס (שו"ת דברי-יוסף סי' מו) כתב, שכמו שהרא"ש לא חילק בין השכרת מלמד שהוא צורך מצוה, לבין קניה ומכירה. כך אין לחלק בין צורכי צדקה לצרכים אחרים, ועל כולם תחול תקנת השוק באשה הנושאת ונותנת בביתה.
ביטול מעשיה של האשה על ידי מחאת הבעל
מהר"ם אלשיך ור"י ארגס שם, מדייקים מלשון הרא"ש, שבאשה הנושאת ונותנת בביתה, הבעל יכול לבטל את מעשיה רק בשעת המעשה או לפניו, אך לא לאחר שכבר עשתה. לעומת-זאת, הש"ך (יו"ד רמח,יב בשם הפרישה) לעניין השכרת מלמד, הבין מדברי הרא"ש שהבעל יכול לבטל "מיד ששמע אפילו אחר כמה ימים". כך משמע גם במהרש"ל (יש"ש ב"ק י,נט).
מניעת הבעל מלבטל חוזה שכירות שעשתה אשתו
הרשב"ש (סי' צא), מנע מבעל שחזר מנסיעה ארוכה, לבטל חוזה השכרת דירה של אשתו, כי כיוצא בזה נהגו הנשים לעשות כרצונן, שלא ברשות בעליהן, לכן דינה "כדין שליח שעשה שליחותו שאין המשלח יכול לבטל". נמצא אם כן שאם האשה פעלה כשליחה של בעלה, אין צורך לתקנת השוק. ותקנת השוק נצרכת רק כאשר האשה פעלה במודע בניגוד לרצון בעלה וצד ג פעל בתום לב. במקרה כזה, אין כאן שליחות, ומעשי האשה מבוטלים למפרע, מאידך התנאים לתקנת השוק עדיין מתקיימים.
דעת מהר"ם מינ"ץ
המהרש"ם בתשובותיו (ח"א סי' מה) מסיק, כי בדומה לאשה הנודרת לצדקה, שלדעת מהר"ם מינ"ץ (סי' ז) בעלה יכול למחות רק מכאן ולהבא, ודברי הרא"ש שהבעל אינו יכול למחות על העבר, כך גם בנתינת צדקה, כל עוד האשה נתנה "קודם [שבעלה] מיחה וסילקה מהאפוטרופסות שפיר מעשיה קיימים, כמו במכרה ונתנה קודם שמיחה הבעל דמעשיה קיימים". אמנם בתשובה אחרת (ח"ב סי' נז; ראו גם מנחת-יצחק ח"ב סי' עח), המהרש"ם ביטל צדקה שהאשה כבר העבירה לגזבר. אולם שם הגזבר והאשה פעלו בלא היתר, וביודעין בניגוד לרצון הבעל. רבים היקשו על דברי המהר"ם מינץ, שהרי הבעל מחויב דווקא בקרבנות שהן חובה לכפרתה (תוספות בבא-מציעא קד,א), אך פטור מלקיים נדרה, שמא "יקניטוה ותדור ותחייבנו ק' מנה בכל יום".
יישוב דברי מהר"ם מינץ בנדרה קודם הנישואין ודחיית היישוב
יש שתירצו שהמהר"ם מינ"ץ עוסק באשה שנדרה קודם נשואיה (שו"ת מהרש"ם ח"א סי' מה; שו"ת בית-יעקב סי' קעג; שו"ת דברי-יוסף (סי' מו); שו"ת מהר"ש סי' סד; שו"ת מנחת-יצחק ח"ב סי' עח). אולם אחרים (חיד"א בשו"ת חיים-שאל ח"א סי סט; יד-שאול יו"ד סי' רמח סעי' ד; אמרי-יושר ח"א סי' פה; שואל-ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' קצה; שו"ת באר-שרים סי' עא), דחו תשובה זו, שכן גם בנדרה קודם נשואיה, שאין חשש ש"תחייבנה ק' מנה בכל יום", בעלה אינו חייב לקיים נדרה. ראו עוד: בית-שמואל (אה"ע צא,יג), שו"ת מהרי"א (אה"ע סי' מג-מה), שו"ת בית-שלמה (או"ח סי' קא), שו"ת רב-פעלים (ח"ב אה"ע, סי' לב), שו"ת אגרות-משה (אה"ע ח"א סי' קג), וישב-משה (סי' כה) בהרחבה.
